[ בתמונה- הדרך העולה למגוריי הפרסונל בבית חולים העמק]
זה סיפור עם נמשים, ואולי בכלל דיווח, שכל אשר בו: המתיקות וההתרגשות, ההנאה והצער התרחשו באמת בין ובתוך המלחמות.
טרום קריאה:
- תמונות בית חולים העמק המלוות את הסיפור צולמו על ידי חברתי מהסיפור ומהלב ענת סגל.
- הזדמן לי להקריאו בערב יום כיפור תשע"ה- 2015, בפני בית אלון הגליל.
מלאו לי 9 שנים כשעברנו מירושלים להתגורר בבית חולים העמק בעפולה, בשכונה שנקראה 'החצר' ובעברית רפואית: 'מגוריי הפרסונל'. זכיתי לגור בבית- חולים (במליעל) היות ואבא שלי היה רופא. בקבוצת הגיל שלי היינו שישה. הבנות: ענת סגל, דורית פלד, עירית שתיל, מיכל בר ואני, ואיתנו יריב זוסמן.
בימים כתיקונם, כשהיינו שבים בצהריים, באוטובוס הצהוב, מבית ספר 'יזרעאל' בעפולה, היינו זורמים בנהר של ילדים לחדר האוכל וזורקים את הילקוטים בכניסה, אפילו שבפעם האלף בקשו לתלות ולא לזרוק. אחר כך נותנים בכניסה את התלוש הקטן והכתום, ומשתלבים בסרט הנע של חלוקים לבנים ומדים ירקרקים: רופאים, אחיות, סניטרים, מנהלנים, כוח עזר וילדים וילדות, ומקבלים מיהודית, מסעודה ורחליצה שומן טראנס או מכובס בצלחות. עם סיום הקומפוט הקטן, היינו מחזירים את המגשים, לוקחים את הילקוטים ופונים ימינה לסיור היומי. ז"א פונות. רק הבנות! כי יריב אף פעם לא הצטרף.
[בתמונה- מבנה חדר האוכל הישן בעת הריסתו. במקומו עומדת היום הנהלת בית החולים]
הסיור כלל את הרנטגן אצל אמא של דורית, את הגניקולוגיה אצל אמא של עירית, את חדר ניתוח אצל אמא של ענת, ורק לעיתים ממש רחוקות ביקרנו בקרדיולוגיה את אבא של מיכל שהיה רופא לב ונמרץ. עוד פחות מכך פעמים ביקרנו את אבא שלי, שבמחלקה שהקים וניהל היו חולים פחות נמרצים והרבה יותר בקיאים בכל כתבי זיגמונד פרויד.
[בתמונה- המחלקה לבריאות הנפש בבית חולים העמק]
בימים כתיקונם אחריי שכבר מזמן השתכנענו ש"עפולה הקטנה" היא עירנו "ברוכת האל" ואין ממנה "שבויה כפנינה בעמק יזרעאל", רציתי לשאול את לוי שער המורה למוזיקה וקרן היער שלו שהגיעו אלינו הישר מברה"מ (והוא זה שכתב והלחין לעפולה את השיר היפה שציטטתי כאן), רציתי לשאול אותו אם הוא מכיר את אדוארד קוזניצ'וב, אסיר ציון, אליו שלחתי מכתבים מהארץ המובטחת. מכתבים, שמן הסתם מעולם לא הגיעו ליעדם אל מעבר למסך הברזל. אבל לא שאלתי כי התביישתי.
והתביישתי עוד יותר כשפעם באחת ההפסקות מיכל ואני הלכנו חבוקות בחצר, וארז הג'ינג'י ויוסי הילד החדש מכפר תבור שהצטרף אלינו לשכבה, עקבו אחרינו וארז קרא בשמי ואמר: "הילה, הילה, יוסי אוהב אותך". שתינו הסתובבנו אליהם ואל כל הנמשים שלהם וארבעתנו השתזפנו קלות בפנים. ביסודי ארז ויוסי היו חברים טובים, תלמידים טובים ושחקני כדור סל ממש טובים. מי ידע אז שיום יבוא וארז אדלשטיין יהיה מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ושיוסי…
[בתמונה- מגוריי הפרסונל ( "הבתים החדשים") בבית חולים העמק]
מאוחר יותר, בתחילת כיתה ז' השתנו הימים מתיקונם והתרגשו ובאו ימים מקוללים, ימי מחדל, שעתם הרעה של הגב' עם הסיגריה, של הגנרל המהולל עם הרטיה מנהלל ושל חטא ההיבריס הקדום של צוות מנהיגות שאנן ורדום.
האפלה, לינה במקלטים, אזעקות עולות ויורדות ומסוקים נוחתים וממריאים. אבל לי היו מילותיה המרגיעות של אימי. כמו פרפריי קטיפה הן טיילו לי במחזור הנשמה וליטפו את מחשבותיי: "לא היללי אין לך מה לדאוג, כי על פי אמנת ז'נבה אסור להפציץ בתי חולים". אמנה היתה מילה חזקה! ואמא שלי צדקה. למעט הפחד ההוא אודה וגם אבוש, אני נהניתי במלחמה של 73'. הרגשתי תחושת ערך ומשמעות יחד עם כל ילדי בית החולים במלרע, כי היה תוסס והיתה אווירה ועוד אף אחד לא ידע כמה שרע יכול להיות נורא.
היינו הילדים היחידים בעולם (והעולם כולו היה "עפולה הקטנה עירי ברוכת האל") שלא חזרו מיד לבית הספר בימים שלאחר יום כיפור ההוא. גויסנו למאמץ המלחמתי ושובצנו לעבודה בסטריליזציה.
תפקידנו היה לגזור פדים לפי מידה, לארוז אותם בנייר ירקרק כל יחידה, להכניס למכונה ולהמתין שיצאו מהצד השני עם שני פסים שחורים על האריזה. שני אלה היו הסימן שהפד סטרילי ומוכן לחבישה. והפדים הללו חבשו חיילים, המון חיילים! חיילים שהיה להם קל להיפצע, או בינוני להיפצע וגם קשה להיפצע, והמלחמה ההיא הפכה להיות פצע אחד גדול.
אבל אחריי הסטריליזציה בנוצרית הלכנו כל יום להופעות בעברית. הופעות שהתנהלו במקום שהיה פעם הדשא הגדול ליד הכירורגיות והיום הוא הבחוץ של הלמעלה של המיון והקפיטריה. ככה התערבבנו עם פצועים כמו בסרטים האמריקאים, על מיטות, כסאות גלגלים וקביים וצוותים רפואיים למכביר וגם אנחנו הדור המגויס והצעיר. ומי לא הופיע שם: צוותי הווי ולהקות צבאיות, הפרברים והדודאים ועוד כל מיני צמדים. והנה- מה טוב ומה נעים שבט/ת אחים, כי ככה זה- בדיסוננס של מלחמות יש גם רגעים שמחים.
[בתמונה- אילנית בשנות השבעים (מהאינטרנט)]
ואז הגיעה אילנית! ונשימתנו נעתקה- כמה יופי. עם החיוך הבלונדיני וגומות החן, עם ה"יש לך משהו עצוב בעיניים" שלה ועם השיער. וואוו איזה שיער. כמו אריג משי בצבע זהב הוא נשפך לה על הגב, והיא לבשה גלביה לבנה, שקופה ואוורירית והיתה, רחמנא ליצלן, נטולת חזיה! אז מה! היא הרימה לחיילים את המורל, ועוד איך הרימה. את זה אני זוכרת גם היום אחריי שנים … if you know what I mean
אחריי המלחמה ההיא נפוצנו שישתנו (כל אחד בעיתו) לכל עבר: ענת ודורית עברו עם משפחותיהן לכפר סבא, עירית היקרה ז"ל ומשפחתה למושב מרחביה, מיכל שבה עם משפחתה לארה"ב, יריב ומשפחתו העתיקו מושבם לנתניה ואנחנו מש' מגל נדדנו לקרית -טבעון.
בטבעון היפה והאינטימית של פעם, על כביש עפולה- חיפה עמד כיכר, היכן שהיום הצומת המרומזר. באחד הימים, שנים אחריי יוסי וארז והנמשים המסמיקים, עליתי כחיילת בצומת ההוא על אוטובוס מספר 301 לכיוון עפולה. לאחר שפילסתי דרכי בין האנשים, נעמדתי ליד הדלת האחורית, הסרתי את העוזי (כן, רובה עוזי) והצ'ימידן הכבד שתלויים היו על כתפי ולפתע, מתוך סבך הפנים ראיתיו. יושב באחורי. מבטינו הצטלבו ונדמה לי שהחסרנו פעימה.
הוא הסיר את ידה הענוגה של הבלונדית שהיתה תלויה על כתפו, קם, התקרב אליי, חייך במבוכה ואמר: "כמה זמן עבר… מה את עושה ומה שלומך? כאלה שאלות והסמקנו ועוד איך. אני סיפרתי על שירותי הצבאי העומד להסתיים, והוא על היחידה המובחרת בה שירת ועל תוכניותיו לשוב למשק כבן ממשיך ועל חלומות רחוקים לאחר שישתחרר.
לא ידענו שנינו ולא הוריו ושתי אחיותיו, לא חבריו, לא הבלונדית היפה ולא קו 301 על כל יושביו, שחודשים ספורים אחריי, יוסי לא יתכנן ולא יחלום עוד לעולם.
סמ"ר יוסי אליאל מכפר תבור, לוחם בסיירת גולני, נפל בקרב על הבופור ב 6 ביוני 1982.
אנשים עוברים זה בחיי זה מבלי לדעת כי הותירו רישומם בכרטיס הסים של נשמת זולתם. יוסי ואני הכרנו "לרגע". רגע צעיר, רחוק ומתוק, אבל בחלוף השנים ועם התבגרותי, נעשה בעמוקים של נפשי מעונן יותר ויותר על כך שגם עבורו היה "קצר פה כל כך האביב" (דוד גרוסמן).
[בתמונה- מוצב הבופור ממבט על כפי שצולם על- ידי רן נמש, ימים אחדים לאחר כיבושו ע"י סיירת גולני]
בבוקרו של אותו יום 6.6.82 ניסיתי להשיג טלפונית את רן כדי לברכו ביום הולדתו החל בתאריך זה. נסיונותיהן של המרכזניות המקסימות עלו בתוהו, היות ובאותן שעות עצמן עשה רן את דרכו לעומק הלבנון.
לא ידעתי זאת אז וגם לא את העובדה שבזכותו, שנים אחריי
אתנמש גם אני.
וואוו, בשנייה חזרתי לעבר המתוק בחצר בית החולים, אתם הייתם הגדולים ואני שיחקתי עם בת משפחת מגל, אבל הצעירה, יפעת.
נתתי את התלוש לאותו יהושוע, וסיירתי באותה חצר, אבל למחלקות אחרות, לאמא בעור, ולחדר ניתוח שם אבא צרח, שנלך מישם!
באותה מלחמה, נהרג שמעון מבלפוריה. שהדריך בצופים ופתאום לא היה.
נצרבה בי תמונתו, ועוד יותר העלמותו.
יהי זכרו ברוך.
רואה את אמא שלך בתמונתך!
ד"ש ליפעת.
תדוה נורה על תגובתך הרגישה והחמה כל כך.
אכן ילדות אחרת ומאושרת היתה לנו בחצר בית החולים.
כל אחת ואחד מאיתנו נושא את הפרק העפולאי שלו,
על הזכרונות והתמונות שבו.
שמחת אותי במילותיך והד"ש ליפעת יגיע, גם יגיע.