רֶוַח
עַל הַשִּׁידָה לְיַד הֵמִיטָה
נָחָה "אִישָׁהּ שְׁבוּרָה" מֵאֵת סִימוֹן סֶנְיּוֹרֵה.
הַשִּׁידָה שֶׁל אִמִּי
הַשְּׁבוּרָה- הֵא לָכֶם סְפּוֹיְלֶר- זֹֹו אֲנִי!
בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מְדַפְדֶפֶת וְלֹא יוֹדַעַת כְּלוּם.
אִמָּא אוֹמֶרֶת: "חַכִּי עִם זֶה".
הַאִם בִּקְשָׁה לִדְחוֹת אֶת קַו שִׁבְרוֹנִי?
יָדְעָה לְהַדְבִּיק יָּמִים עֲצוּבִים
וּלְהַמְלִיכָם בְּזָהָב?
שֶׁאָבִין כְּשֶׁאֶגְדָל?
שֶׁבָּרֶוַח הַדַּק בֵּין
הַקֶּמֶט הַנִּמְשַׁךְ
הַמַּתְרִיס
לַדִּמְעָה הַתְּלוּיָּה
עַל קוּצוֹ שֶׁל רִיס
אַבְחִין בְּנָקֵל בִּמְלֹא
פִּתּוּלָיו שֶׁל תֵּבֵל?
שֶׁאָכַבֵּד אֶת קְמָטַי כְּשֵׁם
שכִּבְּדָה אֶת שֶׁלָּהּ?
קְמָטִים הֲלא אֵינָם עֵדוּת לִבְלוּת
כִּי אִם לַמֶּרְחָק הַנִּמְשַׁךְ מִן הַיַּלְדוּת.
שניה לאחר שהדוקטור לפסיכולוגיה החל לדבר על גיבוש נושא לעבודת התזה, אי אז בימי התואר השני הכייפים, התיישב בראשי המשפט הבא: "שערות הכסף של אימי וסערות הנפש שעימי".
אמאל'ה שלי, ציר מרכזי בחיי, נפטרה זמן קצר לפני כן. זה למה המשפט ההוא. הייתי אז בת 47 ובפתחו של מה שהספרות המקצועית מכנה: גיל המעבר הנשי (גיל הבלות? הכי לא!). ידעתי אז שגם אם אכתוב את התזה שלי על נניח: "כוסברה- לא בבית ספרי", יופיעו בעבודה עניינים נשיים. למה? כי אני בתוכם והם בתוכי. ככה פשוט, ככה מורכב.
בתוך הגעגועים ובעיצומו של תהליך הפרידה מאימי, התחלתי לרשום "רשימות מכולת" של נושאים אפשריים, כי היתה לי משימה- למצוא נושא לעבודת התזה.
היות ואני אוהבת לכתוב על כל מה שבא מהלב ומהראש וגם מהרחם, המכיל ילדים ולא מעט מסתורין. כן, מהרחם. מהאיבר הנשי שלנו שמתכווץ ומתרחב וחוזר חלילה, כמו החיים עצמם. היות וכך, היה זה אך מתבקש שבנקודת הזמן ההיא אתמקד ב"משהו" שקשור לנושא. ולא, לא כוסברה (ואיך שבא לי לכתוב עכשיו כוס… ברה😉).
לשמחתי הדוקטור אישר.
כך גללתי את גילינו וכרכתי אותם זה בזה: זה של אימי המתה, זה שלי החיה וזה של ביתי המאד חיה. ביחד ומתוך המישמש הזה נולדה עבודה שהתבוננה על יחסי אם ובת מתבגרות מבעד לפריזמה פרוידיאנית מסויימת (שנניח לה בשלב זה). דמות אחת בגיל המעבר ומתחילה להחזיר ציוד, אה סליחה… הורמונים, והאחרת טורפת את החיים. שוב, בזכות ההורמונים (נו, מה חדש?!). וכל העת מערכות היחסים הטובה שלי עם אימי, והטובה עוד יותר עם ביתי, מרחפות מעל ובתוך העבודה.
מערכת היחסים "אימהות ובנות", היא אחד ממרחבי היחסים המאתגרים שקיימים בחוויה האנושית. חוטים נטווים, נפרמים ונטווים מחדש. יש בה מן החמוץ- מתוק, קרוב- רחוק, שקט ורוגע עד רוחש וגבה גלים, ואותי היא ממשיכה לרתק גם היום בחלוף השנים מאז נכתבה עבודתי.
אני אוהבת לצטט את הניה פקלמן, חלוצה ארץ- ישראלית בשנות העשרים של המאה הקודמת, שכתבתה את המשפט היפהפה הבא: "אמרתי, ארימה מקצת הפרוכת, אראה לכם קטע של קורות התסבוכת…"
זה מה שעשיתי בעבודתי.
התזה שלי יצאה בובה! והדוקטור הרים לי בתשבוחות (: אבל מה שחשוב ומשמעותי באמת, באמת היא העובדה שהעבודה הזו שזרה הכל בכל ושמשה כר נוסף לבכות עליו, לעבד את הפרידה מאימי שממשותה נעלמה מן העין, להתחיל להבין את ראשית יציאתי מתוך הרמון ההורמונים (כולל מה שפחות מודגש בספרות המקצועית ומעט על כך ניתן לקרוא בפוסט הזה שלי), לגדל בת מתבגרת, ולקוות שלתפארת ועל הדרך לשמן את הצירים של תחומי עיסוקי כי תמיד טוב לשמן.
ארבע נשים: אמא אחת ושלוש ילדות בוכות מול הסרט הערבי בשחור לבן של יום שישי. מאז אני מקנחת דמעה בכל סרט צבעוני אפשרי, כי מותר, כי בריא, כי חוקי לבכות גם ב"הכלה מאסטנבול".
שלוש בנות ובן אחד יושבים בסלון. אבא מחבק ומנשק בצרפתית את אמא והיא מתמסרת לו. בתום מעשה ההיצמדות אבא מחייך אלינו, שלוש בנות ובן אחד ואומר: "תראו איזו אמא יפה סידרתי לכם".
אף שענדה רק טבעת נישואין, ידיה של אימי היו ידיי זהב. כל מה שנגעה בו היה מדויק, עשוי בטוב טעם ובמלאכת מחשבת. טוב נו חוץ מהמלאכה ההיא בחדר של הסירים והתבניות… לראיה התמונה שלמעלה, דוגמית מתוך כיסוי מיטה גדול מאד למיטתי- עבודת קווילט בתיפוריי יד, מעשה ידיה הטובות. אימי האהובה נשארה נאמנה להזמנתי לשמור על הגוונים הכחולים והוסיפה כתמיות של צבעים אחרים, כי כזו היתה: מעניינת, יצירתית, רבת גוונים ובעלת שמחת חיים.
באחד הימים, כשהמחוג הגדול בשעון הצביע על ערש מותה, היא שבה ובקשה את נפשה וגופה למות. שכבתי לצידה במיטתה, נישקתי בעדינות את שפתיה ולחשתי לשתינו: "תודה אבא שסדרת לנו אמא יפה כל כך".
היא לחצה את ידי. אולי גם חייכה מן חיוך מונה- שׂוּלַמִיתָה שכזה.
למחרת בבוקר נפטרה והיא בת 72.
בכיתי בכל הצבעים וליבי נחשך, הן זאת ידעתי, חיים הם הסרטים הטובים ביותר ולדאבון הלב סופם נכלל בכך
עד להודעה חדשה.
הילה, לפעמים יש פוסטים כאלה שאני נשארת בלי מילים.
תודה רבה, משמח אותי לקרוא שהמילים נוגעות בך.