למשוררת שולמית אפפלד יש ספר שירה בשם: פחות מאמת אין טעם לכתוב. יותר משנשבתי בשיריו (ונשבתי!), אמצתי את שמו כמו איזו מנטרה. כזו שוקלעת בול לפוני שאין לי אבל ללב שיש.
האמת היא (אם באמת עסקינן), שאפפלד היתה לרגע הנעה קיריל שלי. רציתי להתחפש אליה, לכתוב כמוה וקנאתי בה על השירים שכתבה. זה עבר לי, אבל המנטרה נשארה.
המקום בו התחלתי לאט, לאט לכתוב באמת אמת, היה בסדנה אצל רן שריג. כן ההוא מ"מחוברים", התסריטאי המוכשר, העיתונאי והסופר. רן הזמין לפרום שריונות, לגרד שכבות מגן ורעשים מיותרים. החומרים שמחוץ לאמת לא היו אופציה ומה שהריח זיוף, "כאילו" ו"על יד" עשה את העבודה אבל פחות. הרבה פחות.
כך מצאתי את עצמי כותבת על חוויה מ"העולם התחתון" שלי- הכי באמת. כי רן אתגר אותנו כבר על ההתחלה: "כיתבו על חוויה מביכה שקרתה לכם", הוא ביקש. אז יצא בית של שימוש, אבל לָקְשֶׁרִי.
תהנו.
***
תרגיל כתיבה מביך- לָקְשֶׁרִי
ברוך שעשני אישה ופיסל בי נקבים, נקבים, פורחים וקמלים, פונקציונאליים והורמונאליים, זוגות ובודדים, ואף קידש בי אחד משולש ברמודה. זה המְשַׁחֵר לטרף, לרוות עוד פעם, להשביח את הגינום ואת הטעם ולהשתין. כן להשתין ולסמן טריטוריה בכל מקום אליו אני מגיעה, כמו כלבה. כל אחד והפיזיולוגיה שלו.
תביאו בור קליעה או בתי כיסא נְטוּלֵי כיסא, תביאו מעופשים או מכוסי כתובות וציורי זימה, תביאו שירותי שדה או בתי שימוש ללא שימוש. העיקר תביאו. ללא נייר, ללא ידית, ללא דלת, ללא סוגר וללא בריח. תביאו מסריחים, ריחניים, מקושטים או עירומים. תביאו אקולוגיים וציבוריים או בבתים של אחרים. תביאו עץ רענן או שיח פטל, תביאו כד שיספיק לשמונה ימים או ים גלים וחולות נודדים. והכי מהכל, תביאו שירותים מהודרים, כי שירותים זו שמחה- שירותים זו ברכה, במיוחד כשיש שלפוחית נדיבה. אני כבר אדע מה לעשות- בנוהל.
כמו בפעם ההיא בשירותי הלקשרי ב"צפון- בונבון", שהיו מעוטרים בנברשות קריסטליות והדיפו ניחוחות יסמין, עת התפרצתי למלון ובקשתי לחנות לרגע. "אף אחד לא יבחין שאני לא קשורה", התחננתי בפני פקיד הקבלה החנוט. "באתי, הטלתי יצאתי" הוספתי וחייכתי את חיוך מספר שמונה שלי. והוא, במבטא כחול, סקר אותי מכף רגלי הסקינית עד ראשי הפרוע למשעי ולחש בקול ממותק של בתי יוקרה: "אין בעיה, בכייף, בואי אחריי בבקשה." אז באתי אחריו, כהשלפוחית עומדת להתפקע מצחוק ומכאב גם יחד. קצת ישר, אחר- כך שמאלה, עוד פיתול קטן וירידה בשלוש מדרגות. אז נעצר "הסוקר", הסתובב אלי ואמר בעינו הקרוצה: "הנה הגענו אל הארץ המובטחת". השבתי לו: "תודה, באמת תודה" וזינקתי לתא הקטן, ביד אחת נועלת, בשנייה פותחת ומסירה עד לברכיים, תוך כדי כריעה מיומנת, שהפילאטיס חיזק עם השנים. נותר רק להיפרד מפאולה וכל הטבעות ולאפשר לעצמי לשחרר. התנועה לשחרור האישה- בשיא תפארתה.
העונג החם שזרם בין הרגליים עם נפילתו של המפל השוצף, רוקן ומילא אותי שמחה בו זמנית. נדמה היה שלא יגמר לעולם. "אלי, אלי" לחשתי לעצמי, עד שנשמע רחש הקילוח הדקיק אשר סיים את הסימפוניה.
לאחר הניגוב המסורתי ועם שובה של החירות המתוקה לחיי, בקשתי להרים חזרה את ערימת הטקסטיל שהשלתי מעליי, אלא שאז הבחנתי לראשונה שמכסה האסלה מונח תחתיי מכוסה וסגור כביום היוולדו…
בבושת בית שימוש יצאתי מהתא השלוליתי, לבושה במכנסיי הגשומות, אל הפקיד שהמתין לי מחוץ לשירותים (הלו, אין לך חיים?!) תוך נסיון להסתיר את אחוריי עם כפות הידים. אבל הוא בנימוס מיותר קרץ שוב וסינן: ladies first ובא לי למות אבל הלכתי בצעדים שהיגון יפה להם כשהוא בעקבותיי. קצת ישר, אחר- כך ימינה, עוד פיתול קטן ועליה בשלוש מדרגות. בקבלה הבטתי לתוך עיניו הצחיחות וּבִשפתיים סגולות לחשתי: "תודה, באמת תודה". אחר כך טסתי אל עבר היציאה. נדמה לי ששמעתי את קולו המתרחק ממני אומר לעצמו: "מה נסגר איתך אישה? ככה בגילך? מה את כלבה?!"
