כשנכנסה אליי הביתה, הושיטה לי אוריין דבר מה ואמרה: "זו מתנה שאני נותנת לכל החברות שלי, אז שתדעי שאת חברה שלי". אחר כך ישבנו לארוחת בוקר ודברנו כמו שחברות, כמו שנשים. על העמק, על דאלאס, על הילדים, על החיים, על ספרה הראשון והמיוחד- ארבע שעות ביום, על הוואגינה ועל אבא ואמא.
הרבה על אמא ובמיוחד על 13 אימהות של אחרים, אבל גם שלה. כי היא זו שראיינה וכתבה והביאה את נקודת מבטן על הלינה המשותפת בקיבוצים בהן גידלו את ילדיהן. דרכן בטאה במידה מסויימת את עצמה, את אימה, שאף היא בת קיבוץ שגדלה בלינה המשותפת ואת סבתותיה. אוריין עשתה זאת בענווה, בתבונה ומהעמוקים שלה שהם הכי יפים בעולם. כך בא לעולם ספרה: ארבע שעות ביום.
"התחלנו" זו עם זו לפני שנתיים בערך בפלטפורמה הפייסבוקית (אם אתם מתעקשים, זו אני שביקשתי חברות). אוריין חייתה אז בדאלאס- טקסס הרחוקה, אבל מיד זיהינו מכנים משותפים למשל, שהיא מקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל (שזה לגמריי מאותו המסטינג), שהיתה המורה לתקשורת של כרמל בני הבכור ועוד ועוד. גולת הכותרת וההתרגשות היתה הגילוי שאנחנו חולקות אותו תאריך לידה, וזה כבר היה סימן!
לפני מספר ימים, כחודש לאחר ששבה עם משפחתה היפה ארצה מרילוקיישן ארוך בארה"ב, נפגשנו. הספר היה שם, מונח על השולחן בפינת האוכל שלי ובכל חדריי הלב.
אני מגישה לכם בשמחה טנא של מילותיה וקומץ מהרהוריי והרהורינו שתינו.
מזמינה אתכם להתרווח ולהתאהב בה, באוריין צ'פלין הסופרת ואשת התקשורת, זה מרגיש נפלא.
איך הגעת ל 13 הנשים, לנבחרת המככבת בספרך?
אוריין- "לא התכוונתי בכלל לכתוב ספר ולא היתה לי איזו אג'נדה סדורה. לא קמתי יום אחד ואמרתי אני רוצה לכתוב ספר על נשים. ממש לא! הדברים התגלגלו כך. היתה לי הזכות להשתתף בקורס בדאלאס, שעסק בהיסטוריה של אמריקה ובלימודי תרבות. היינו קבוצה של "נשות רילוקיישן" מכל העולם, שחיפשו להעשיר את עולמן, והיא, הקבוצה, זו שלמעשה שלחה אותי לדרך. עד אז במשך כל השנים בארה"ב, הייתי עונה על אוטומט את התשובות המוכנות לשאלות שחזרו על עצמן בהזדמנויות שונות: מאין אני, מה זה קיבוץ, איך עברה עלי הילדות בבית הילדים וכאלה."
"בעצם זו היתה הפעם הראשונה בחיי, בה נשאלתי על ידי חברותיי לקורס, שאלות שהביעו פליאה והשתהות, שלא לומר זעזוע מעצם הרעיון של הלינה המשותפת, והן עסקו רובן באמא שלי. שאלות כמו: איך זה יכול להיות שאישה מוסרת את ילדה שלושה ימים לאחר הלידה לידיים של אישה אחרת, ומקבלת על עצמה את דין התנועה מבלי לערער עליו.
כאן בארץ במשך שנים רבות המודל של הקיבוץ נחשב לחברת מופת, אבל הן, הנשים בקורס לא שמעו מעולם על דרך חיים כזו. זה היה חדש ומסקרן מאד עבורן. מהמקום הנדהם שלהן על שלל השאלות ששאלו, זה היכה בי! מעולם לא עצרתי לחשוב על אמא שלי ועל שתי הסבתות שלי בהקשר הזה. המרצה של הקורס לחצה עלי להביא עדויות של אימהות שגידלו את ילדיהן בלינה משותפת. ככה זה התחיל, בקטנה, לספק תשובות לאימהות זרות מכל העולם, אבל ככל שהעמקתי בנושא הבנתי שזה לא רק בשבילן, אלא בעיקר בשבילי."
אוריין מבטאת תמיהה גדולה על עצמה שלא עצרה מעולם עד אז, בהיותה כבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייה ובעצמה אם לשני ילדים בוגרים ויפהפיים (פגשתי אותם- הם מדהימים!), לתהות על נושא הלינה המשותפת. שתינו יודעות שלסיפורים מהסוג הזה, נדרש לעיתים מרחק של זמן ומקום. ביני לבין עצמי אני משוכנעת בעובדה, שהנושא הזה, שזו הפעם הראשונה בה הוא מוגש כך באסופת עדויות בגוף ראשון, שיש בו קשב אמיתי, נטול ביקורת ושיפוטיות, המתין לאוריין שתכתוב אותו. תכתוב במצוות המרצה וחברותיה לקורס אבל יותר מכך, במצוות דחף פנימי עמוק, שהוא אחד המרכיבים למרקחה המיוחדת של ארבע שעות ביום. "ואני בכלל לא מתחום הספרות, אני מתחום התקשורת" היא מצטנעת.
כשהחלה בדרכה בחיפוש אחר נשים לראיין, הלכה אוריין לכיוון של מחקר איכותני, ובאיזשהו שלב "הדבר הוביל אותי" לדבריה. "ראיינתי הרבה נשים, הרבה יותר מ 13 וזה התגלגל מעצמו, אחת הובילה לשניה. ישנם מונולוגים שמסיבות שונות לא הבשילו לידי כניסה לספר. היו לי שני תנאים על מנת שתיהיה אמינות ואותנטיות: האחד- אני רוצה את הנשים בשמן המלא בספר, והשני- כנות ומחויבות למציאות כפי שנחוותה על ידן. אני מצידי התחייבתי לא לסכם, לא לבקר ולא לשפוט אותן, אלא להביא את קולותיהן כפי שהם. עבודתי היתה לברור את המוץ מהתבן, לערוך ולהגיש את זה, אך זה הכל שלהן- דברים בשם אומרם."
כשכבר הייתה בתוך הסיפור וראיינה עוד ועוד נשים, הבינה שהיא מחפשת דמויות כלומר, נשים שייצגו "משהו" כמו למשל דמותה של נורית רפפורט מקיבוץ משגב עם. נורית היתה אם לילדה בת 3 מקבוצת רותם בתקופת הלינה המשותפת. אותה קבוצה שהוחזקה כבת ערובה בבית הילדים במתקפת המחבלים על הקיבוץ באפריל 1980. או אם שהגיעה לקיבוץ כמתנדבת לתרבות זרה ובחרה להישאר בקיבוץ. וגם מישהי שעברה לקיבוץ מהעיר ובחרה בלינה המשותפת ועוד ועוד.
אני לא יכולה שלא לחשוב על אימי ומספרת לאוריין שנולדתי בקיבוץ בארי ועד גיל 4 לנתי בלינה המשותפת. לכשבגרתי, שאלתי את אימי, ככה בקטנה, איך זה היה בשבילה. תשובתה היתה, שכמשפחה שכירה (אבי היה הרופא השכיר של הקיבוץ), ניתנה להוריי האפשרות לבחור ובשם הקונפורמיסטיות בחרו בלינה המשותפת…
כמו במחקר איכותני, היה חשוב לאוריין שכל קול יהיה ייחודי, שהסיפורים לא יחזרו על עצמם ושכל דוברת תביא גם את אמה שלה לסיפור ואת חווית ילדותה איתה. לבסוף, הזמינה את 13 האימהות להתבונן ולהתייחס לסיפור האישי שלה בפרספקטיבה של זמן ועם חלוף השנים.
"בסוף" מציינת אוריין, "הנשים שנבחרו הן נשים מעניינות ואמיצות והסיפור הוא לגמריי שלהן." היא איננה פסיכולוגית אך הניחה לפתחן של 13 האימהות קרקע נוחה, מכילה ומחבקת והן הילכו בה בבטחה, שיתפו ופתחו בזו אחר זו את סגור ליבן אל ליבה. כך, בנוסף לאימה הביולוגית האהובה, נוספו לה עוד 13 אימהות.
אני תוהה בנוגע לתגובת המרואיינות עם תום המסע אליו אוריין הזמינה אותן. "ישנה תגובה אחת שחוזרת על עצמה", היא משיבה: "ואוו, מעולם לא עצרתי לחשוב על זה כך". העצירה היא עבורן מחשבה, ניתוח וסיכום".
לבסוף אני "מניחה" לפניה את "נעלי התקופה" מסוקרנת כיצד היתה נוהגת היא לו היתה נדרשת לסוגית הלינה המשותפת. האם כאם היתה עומדת על שלה, או שמא משלימה ומקבלת?
והיא משיבה: "זו שאלה מעניינת. על פניו אני אדם שבורח ממאבקים ועימותים ומצד שני בכל מה שקשור לילדים או לענייני בריאות או סביב נושאים שאני מאד מאמינה בהם, שם אני הולכת עד הסוף. אם מחזירים אותי היום לשנת 72', השנה בה נולדתי, ואני בנעליי אימי, זו חידה בעיניי. לא יודעת מה הייתי עושה אילו…"
ביני לבין עצמי אני נזכרת בפסקה הראשונה במבוא של הספר:
"מה הכי חשוב לך שאדע לפני שאתחיל לתכנן את הבית?" שאל אותי האדריכל ששכרנו לבניית ביתנו. עניתי בלי לחשוב פעמיים :אני מבקשת שחדרי הילדים יהיו צמודים לשלי".
בין לבין שוחחנו על ההד התקשורתי לו זוכה ספרה כחודש לאחר שהגיח לעולם. הד שאוריין לא שיערה ולא דמיינה את עוצמתו. זה לא שאיננה נרגשת, מוחמאת ונהנית מהגל הזה, "אבל הוא קצת כאילו גדול" היא אומרת. ואני, מבלי לחשוב, מגיבה לכך ב: "כי בסוף את אוריין מקיבוץ שריד" והיא מתקנת אותי :"מקבוצת פשוש, מקבוצת פשוש…"
בעוד מספר שעות תשב לראיון טלוויזיוני בשידור חי בתוכנית של ירון לונדון וגאולה אבן. אני מתרגשת איתה וגם איתי כי זכיתי להיות להקת החימום של ירון לונדון.
