תדמייני שאת כוכבת

הצגה של אסירות בכלא נווה תרצה. האמת היא שהתלבטתי אם אחריי המשפט הפותח ולפני הטקסט עצמו צריך להוסיף משהו. צריך? אולי רק הקדמה ככה בקטנה. אז קבלו: 

בזכות "מזג האוויר" (שתכף תתוודעו אליה) נזכרתי בספר השירים היפהפה של שולמית אפפלתדמייני שאת כוכבת, כי כך ראיתי אותה את "מזג": מדמיינת שהיא כוכבת, והיא באמת כזו. באמת! ולא, אינני מתכוונת לשחקנית מהזן ההוליוודי, אלא יותר לשורה מהשיר :" לכל אדם כוכב יש בשמים..."

לקשר שלי לנווה תרצה (לא, לא "ישבתי" בכלא) ולעבודתי ההתנדבותית עם אסירות משוחררות אייחד חיבור נפרד וראוי. כאן אני רוצה לספר לכם על אותה כוכבת שהזדמן לי לשבת סמוך אליה לפני שעלתה על בימת ההצגה בכלא. מסוג המפגשים המרגשים שמשרטטים לי בנפש את השרטוט  המיוחד שישאר בה כבר לעד. וטוב שכך, כי חוויות מהסוג המשורטט אני כותבת. כן, "זה עושה לי טוב (לראות) לכתוב דרך דמעה שקופה…". אז הנה לפניכם מה שכתבתי אי אז, ימים אחדים אחרי אותה הצגה. טקסט שמדבר עליה ועלי ועלינו:

* חודש מרץ 2018 ובקהל נוכחת גם רעית נשיא המדינה נחמה ריבלין ז"ל.

***
כן זה יהיה ארוך
מאד.

"אם את לא יכולה לשנות את מזג האוויר, עדיף שתתלבשי בהתאם". כך היא לוחשת באוזני עם החיוך המקורזל שלה. "צודקת" אני מחזירה לה אבל הלב יודע שהיא כן יכולה לשנות. היא רק צריכה לבחור נכון. רק…
מזג- האוויר יושבת בצידי השמאלי וסהר של מדונה חובק את ראשה. זה מרגיש לי חזק ומסעיר להיות ככה קרובה למדונה. Like a virgin לפני הביתוק. אחרי הבידוק.
ממתינים לאשת הנשיא, להתנחם בה מעט, ולנשיאת בית המשפט העליון המכהנת, שתגענה לצפות בנשים המכהנות על עוול בכפן ועל פצע בליבן. בינתיים הערב עדיין בתול וּבִרְכָּה של מזג- האוויר נצמדת לברכי. מברוק עליה. היא מסמיקה ואני מחייכת ושואלת: "את מהמציגות?" היא מהנהנת ומספרת לי על ההצגה של אתמול. איך הגיעו כל המשפחות של חברותיה לכלא ורק שלה לא והיה לה עצוב תהומות, כי מאז נכנסה לכאן לפני אוקינוס שנים, ניתק חבל הטבור ממשפחתה. בקרוב היא משתחררת ואין לה לאן לחזור כי הסכנה הורגת לה בכל פינה ובעיקר בְּבֵיתָהּ שלה. אחר כך היא מתעניינת מי אני ומה אני עושה שם ביום של כל המכובדים שבאים לצפות בהצגה של נבחרת הדרמה המרצה. וגם: "רוצה לשמוע על מה וכמה? יענו אני שפוטה?". ובטח שאני רוצה לשמוע: למה וכמה היא יושבת ועומדת ואוכלת ועובדת ואובדת…
מילותיה חודרות אליי פיקנטי. עם פיקנטי אני עוד איכשהו מסתדרת, אבל היא סוחבת אותי לעמוקים, ובעמוקים נעשה חריף. מאד חריף . והעיניים שלי דומעות כי לְ'מאד' אני רגישה. ההברות שיוצאות מפיה, מארחות בבטני את כל ארגוני הנשים בעולם. קול הנשים. הברות על הברות ואף לא עיצור אחד שיעצור את השטף. ואני הריי אלופה בהקשבה: קשב וריכוז- הנהון, קשב וריכוז- הנהון, קשב וריכ… ופתאום קוטע את הרצף השבר הסורי אפריקאי שנגלה לעיניי. המניאק משיעורי מולדת עובר לאורך הזרוע הנטויה שלה. אני נועצת והיא תופסת לי את המבט: "בחיים אני לא אנסה יותר. חאלס, נגמר לי מלחתוך…".

החושך נעצם על האולם ותשע נשים עולות על הבמה להציג בפנינו את ההצגה הנושאת את השם: "הַסירה". אם תרצו להחליף את ה' הידיעה ב- א', אין זו אגדה. בעת המונולוג שלה אני כבר יודעת עליה כמעט הכל ומר לי. מר לי בפה. עם סיומו נפרץ הסכר ומעיניה השחורות פורץ צונאמי השוטף גם את הגברת הראשונה היושבת באולם. בליבי נפער החור שבאוזון ואפקט החממה מאדים את פניי. אני רוצה לאמץ אותה. עכשיו. לשנות לה את האקלים, לדבר עם מפעילי התנורים.
פרודות של ניאון קמצני מתפשטות באולם בתום ההצגה ושיח מפתח בין האסירות לקהל. מילותיו של מיכאל הבמאי זוכות לתשואות נדיבות. הוא ראוי להן. מאד ראוי, כי הוא היהלום שבכתר: מלוטש, מרגש וחתיך טילים.
כשאנחנו חבוקות בעור יקרות, אני לוחשת למזג: "תודה שאפשרת לראות לך." היא מצחקקת ולוחשת בחזרה: "תודה שבאת". אני מרפדת את לחייה ב Besitos (כנהוג אצלנו בעדה) ומוסיפה: "אספור איתך…".
נחיל האנשים נשפך החוצה מיד לאחר יציאת הנחמה של רוּבִי. זו לוקחת איתה תשעה קבין של חמצן לעיר הקודש, ולנו נשאר שקע ברומטרי עמוק וספרינט מטורף לרכבת לילה לקהיר. או לחיפה. 

חלפו מספר ימים מאז ואני סופרת את הימים שנשארו לה ב"תרצה". כל בוקר. כי אני בוחרת. כי אני בת חורין. גם היא סופרת. כל בוקר. כי היא חייבת. כי היא בת חורים. וכן, זהו מאסר ארוך.
מאד.
בקרוב תצא מהמצרים שלה, שרק תגיע לארץ המובטחת. רק…

שלך,

הילה

הצטרפו כעת לניוזלטר שלי

תדמייני שאת כוכבת

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

שלא תפספס\י אף מילה

כי יש שפע של מילים
ויש את המילים שלי

מלא\י את פרטיך וכל העדכונים החמים שלי אצלך באימייל 
דילוג לתוכן