ישנם נושאים שפחות מדוברים. ואם מדוברים אז רק עם בן או בת הזוג, עם אמא או חברה טובה. נושאים שיש עליהם טאבו, או שמעוררים הרגשה לא נוחה.
כזה הוא הנושא שאני קצת מתביישת לומר אותו ביושר (כמו שמתבטא דבורי מערוץ 12). ואני מתכוונת לרווח בשעת משבר. כמו למשל, רווחיהם של יצרניי חולצות, דגלים, זמבורות, שלטים ושאר פריטים בתקופת המחאה שקמה בעקבות ההפיכה המשפטית.
ההקדמה הזו נועדה לאפשר לי לספר ביתר קלות, שכמו יצרניי הסיכות ושלטי החטופים וכמו מוכרֵי הבייגלה "בעשר שקל" בכיכר החטופים גם אני מרוויחה עכשיו. הנה אמרתי זאת! ביושר.
את אחד השירים שכתבתי לאחרונה פתחתי במילים "הו ארצי מקלדתי, כר זוועות פורח". למה? כי כתיבה היא המרחב הנוח והבטוח שלי, ומאז השבעה באוקטובר הוא בפריחה ואני מרוויחה. מה מרוויחה? 15 דקות תהילה שיש בהן בעיקר עצב וקתרזיס רגעי לנפש, אבל גם הרחבת מעגל קוראיי. כך, חודש לתוך המלחמה הנוראית עם השם האיום "חרבות ברזל" נוצר קשר עם ידיעות אחרונות, לא הססתי ושלחתי שיר "קשור לנושא" שהתפרסם בעיתון. השיר הוא ברוח התקופה רק בלי רוח ובלי אוויר אז ומאז.
לפני שנים לא רבות יצרו איתי קשר שלוש חברות קיבוץ בארי, ובדקו אם אני- אני. כלומר, ביתם של שולמית וויקטור מגל. מאז מתקיים בנינו קשר פייסבוקי של פה ושם, בעיקר שם- לעיתים רחוקות מאוד. אני לא במעגל הקרוב, אבל לבארי, הקיבוץ שבו נולדתי תמיד הייתה ותמיד תיהיה פינה חמה בליבי.
בשבעה באוקטובר הארור, דאגתי כמובן לחברותיי הפייסבוקיות ולמשפחותיהן. וכמו כולנו לכל בית בארי ולתושבי מערב הנגב. בתוך הכאוס והמחדל הנוראי לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשלוח הודעות תמיכה.
במהלך היום שלחתי הודעות מרגיעות לתמר, לחנה ולאשכר (שכבר שנים לא גרה בקיבוץ, אבל הוריה כן). הצבא הרי תכף יגיע, יציל את האנשים וישים סוף לסאגה המטורפת והבדיונית הזו. אבל החיים הם לא הסרט שביקשתי לעצמי ולעצמנו, הטובים כידוע לא הופיעו והרעים ניצחו.
בשעת לילה מאוחרת, שעות רבות לאחר שהתופת החלה והגהינום ירד על הדרום, קיבלתי הודעה מתמר: "פינו אותנו" היה כתוב בה, ומדי אחר כך: "הקיבוץ עבר טבח".
צריך לומר ביושר (שוב) ש… חלפו מאז ארבעה חודשים וחצי, והתופת עדיין לופתת את הצוואר: 134 חטופים בעזה, קרוב ל־600 חיילים הרוגים, אלפי פצועים ומעל לאלף נרצחים בשבת הארורה ההיא, ואני קצת נבוכה משפע השירים וההגיגים שפרצו מתוכי וממשיכים לנבוע מתוך המעין הבלתי נדלה.
וצריך לומר ביושר (אחרון) ששירה, כמו כל אומנות נוצרת מתוך מצב תודעתי ונפשי מסוימים ומושפעת מנסיבות החיים והמציאות הפנימית והחיצונית. מעבר להיותה אמצעי ביטוי עבור הכותב, היא יכולה לשמש גם כתיעוד לזמן ולמרחב שבה היא נכתבת. כזו היא שירתי בימים התהומיים שהחלו בשבעה באוקטובר.
8.10.23
בארי
הָאֲוִיר שֶׁיְּטוֹהַר, הַשְּׁבִילִים שֶׁיִּשַׁטְפוּ, הָרְסִיסִים שֶׁיֵּאָסְפוּ, הַכְּתָמִים שֶׁיִּמַחְקוּ, הַקִּירוֹת שֶׁיִּבַּנוּ
אֲבָל
הַמְחוֹגִים שֶׁנֶּעֶצְרוּ,
הַמָּחוֹל שֶׁנָּדַם
הַשֵּׂיבָה שֶׁבּוּזְתָה
הַנָּשִׁיּוֹת שֶׁחוּלְלָה
הַתְּמִימוּת שֶׁנִּקְטְעָה
הַקֶּבֶר
הַגַּעְגּוּעַ
וּמִילַת האֵימָה שֶׁדְּפוּס הַקִּבּוּץ לֹא הִדְפִּיס מֵעוֹלָם-
טֶבַח.
בתקווה גדולה לשובם של כל החטופים ויפות כל השעות קודם.
שלכם,
הילה
