המילים שלנו

משבר שווה אלף מילים. בעצם הרבה יותר מאלף.

לא יכולה לתאר לעצמי ולכם את חיי ללא המשבר ההוא מלפני חמש שנים. זה שגירד לי את הנפש משכבותיה המיותרות, זרק לפח את כל ההגנות וחשף דמעות של דיכאון. 

מה צומח מתוך דכאון? ממש כמו הקלישאה: עץ לימונדה! אם בוחרים בכך. הלימונדה שלי היא בעיקר הכתיבה, שהחלה לנבוע מתוכי ברבע אחרי הדכאון. הכתיבה לימדה אותי לשמוח, לברוא שפה משלי ולבטא את עולמי. אני כותבת שירים וסיפורים בערך כמו שאני מצחצחת שיניים. כל יום! ומספר פעמים ביום, כדי לשמור על בריאות הנפש, על הכוח שמחייה אותי, שמייצר אווירה נעימה בתוכי ומתוכי ומקרב אליי אנשים. 

לכל אחד יש "משהו" שמצליח לו בקלות וללא מאמץ, כזו היא הכתיבה עבורי (אבל לא רק), ומה שלכם? שווה בעיניי להתעכב על זה. תיווכחו שיש יותר מדבר אחד.

שואלים אותי לא מעט, איך "זה" קורה? "מה…את פשוט מחליטה לכתוב וזה יוצא לך?"  והתשובה שלי היא שאין לי נוסחה קבועה ואין הוקוס פוקוס, אבל כן יש משהו שמתרחש בבפנוכו וחשוב לי לפתח אותו. זה אומר שאני מקשיבה טוב, טוב לנפש,  מעזה ויאללה- עפה. בענין הזה תקרת הזכוכית התנפצה כבר מזמן. מה זה אומר בפועל? שאני משאירה את הנפש פתוחה ל…הכל בעצם, וצורפת את מה שמתרחש בה לצירופי מילים. זה כל הסיפור, או השיר, או הפוסט בפייסבוק או ה… הבנתם.

בין שלל הדברים הטובים שנפתחו בפניי מאז שהתחלתי לכתוב, נולדו גם שתי ההצעות הבאות: